מאת: מאת: אלי פרנק – יו"ר הלשכה
האמת לא נכונה רק לשעתה
על האתגר הנוכחי הגדול ביותר של ההנהלה בתחום טכנולוגיות המידע
נכון לשעת כתיבת שורות אלו, טור-דה-פרנק של חודש פברואר 2022, המתח בין רוסיה לאוקראינה בשיאו, יש סימנים לאפשרות של פלישת הראשונה לשנייה, אבל רק אדם אחד יודע מה יהיה. עוד נכון לשעה זו של כתיבת הטור, נראה שהפרשה סביב NSO והתוכנה פגסוס, שהתרגשה עלינו בקול רעש גדול, סופה, לרווחת כולנו כך נדמה, לגווע בקול ענות חלושה. נקווה שמה שמסופר לנו (שוב מדגיש, בשעה זו של הכתיבה) יתבסס כאמת לאשורה, ולא יצאנו ממה שדמוקרטיה מרשה.
"נכון לשעה זו" הוא ביטוי שגור, הגיוני, לגיטימי, בהקשר של סקירת עובדות. אבל צמח ממנו ביטוי חדש "אמת נכונה לשעתה" שהפך להיות שגור בהקשר של יצירת עובדות. הטור הזה כידוע נזהר כמו מאש מכניסה למגרש הפוליטי. ארשה לעצמי רק להגיד רק זאת - השימוש בביטוי הזה, שנולד בדיון משפטי בתביעת לשון הרע, סביב אחד הפרקים בעבר של "עובדה", הולך ותופס יותר ויותר נפח בשימוש לצרכים פוליטיים, כתירוץ לא מוצלח לסילוף של הצגת עובדות כדי להסביר עמדות. וזה שימוש פסול.
ומאחר והרבה פעמים שימוש לא נכון במושג, מונח, ביטוי, אם חוזרים עליו הרבה פעמים, אם מרחיבים את השימוש בו לאזורים שלא לשם הוא מיועד, הוא מתחיל להיתפס בטעות כנכון, צריך מאוד להיזהר שלא להיגרר.
בוא נשים את הדיון על זה רגע בצד, נחזור אליו עוד מעט. בינתיים, סיפור קטן. אני כותב את הטור הזה אחרי שנפגשנו אשתי (התלבטתי אם לכתוב "רעייתי", נדמה לי שאפילו זה כבר עניין פוליטי מטורלל במדינתנו) ואני ל-"בוצוריים" עם זוג חברים קרובי משפחה שהגיעו מניו יורק (הקירבה: אשתי - אמא שלה - בת דודה שלה שהגיעה בימים הנוראיים ההם מאירופה לארה"ב, הבת שלה שהגיעה בצעירותה לארץ כדי למצוא חתן ולעשות בשבילו עליה, ובסוף מצאה בחור ישראלי, שבנסיבות שחייבו אותה לחזור, עשה בשבילה ירידה...). עם השנים הפכנו לחברים טובים, ובכל ביקור שלהם כאן, פעם-פעמיים בשנה (משפחה, חברים, זיקה גבוהה למדינה), ובכל ביקור שלנו שם פעם בשנתיים-שלוש (חופשה, עבודה, זיקה גבוהה לאווירה...), נפגשים, אוכלים, מבלים ומקשקשים.
הקשקשת של הבוקר-צהריים הפעם, הובילה אותנו, זוג הגברים שבחבורה, לגילוי עובדה מדהימה, שלמרות הכרות ארוכת שנים, לא היינו מודעים לה. שנינו שרתנו בצה"ל באותו גדוד בתותחנים (הייתי חייל וקצין "אמיתי" לפני שהגעתי לממר"ם...). הוא היה בגדוד במלחמת יום הכיפורים (בעודי בהכשרה המקצועית שאחרי הטירונות), אני הגעתי לשם כקצין, בוגר ההתשה שאחרי המלחמה ברמה, שנה וקצת אחרי. החלפנו חוויות, הפלגנו בזיכרונות, זרקנו שמות, נוסטלגיה בכמויות. ככל שמתבגרים, כך יש יותר סיפורים על "מה עשינו" מאשר דיבורים על "מה נעשה"...בפרק הזה הסתפקנו בלקבוע שאת הפגישה הבאה נקיים בניו-יורק בהמשך השנה...
האתגר הגדול ביותר שעומד כיום בתחום טכנולוגיות המידע בפני הארגונים הוא המחסור בכח אדם – קושי לגייס, קושי לשמר. הסחרור הטכנולוגי יוצר ביקוש אדיר לאנשי הייטק, וההיצע קצר מלהושיע. כל הארגונים, מחברות הייטק, דרך חברות עסקיות, מוסדות פיננסיים ועד גופי ממשלה, כולם, מתמודדים עם מחסור חמור בכ"א, ביכולת לגייס, והכי מאתגר, ביכולת לשמר, כדי שלפחות המצבה הקיימת תישמר. ארגון שלא נערך ולא ייזהר, יאבד את "מיטב הנוער" לטובת חברות מפתות יותר. המחסור הזה יוצר סיכונים להשלמת פרויקטים בזמן ובאיכות, ומגיע עד כדי סיכון עסקי לשמירת רציפות תפעולית של תשתיות ומערכות חיוניות שבליבת העסקים.
בעוד שלאתגרים "הרגילים", יש בדרך כלל בארגונים מתודולוגיות ונהלים עם ניסיון וכלים של ניהול סיכונים, הרי שאתגר כח האדם, הופך להיות הקשה ביותר לפיצוח. במקרה הרע, ההנהלה בכלל לא הפנימה שיש בעיה שתפגע בסופו של דבר בעסקי החברה, והמנמ"ר מוצא את עצמו בודד במערכה ובמגננה. במקרה הטוב, מתקיימים דיונים קדחתניים בהנהלה ואף בדירקטוריון כיצד לתת מענה ולהבטיח שהשורות תהיינה מלאות על מנת להשיג את המטרות העסקיות.
והדבר לגמרי לא פשוט. כי גם כשההנהלה והדירקטוריון מגלים הבנה מלאה, קשה מאוד לעמוד, אובייקטיבית, בתשומות הנדרשות לגיוס ושימור בתנאים כאלה. ארגון "קונבנציונלי" לא יוכל לעולם להשוות רמות שכר לאלו המשולמות בחברות סטארט-אפ, חברות "חדי קרן" או אפילו בחברות הייטק ותיקות מצליחות. גם העלאה מתונה יותר של שכר, שלצד פעולות אחרות, אולי תספיק לגיוס טאלנט חדש או לשמר טאלנטים קיימים, היא אתגרית, כיוון שהיא מגדילה את סך ההוצאות, ולפחות בטווח של השנה-שנתיים הקרובות, עד יצירת שיווי משקל חדש בין הכנסות להוצאות, תהיה פגיעה בשורה התחתונה. וכשיש ירידה ברווחים, נפגעים הבונוסים למנהלים והדיווידנדים לבעלים.
ושכר הוא לא המרכיב היחיד בהתמודדות של היום עם אתגר כח האדם. הפיתויים לטאלנטים הם גם בסביבת העבודה – מגדלי זכוכית מפוארים, עם מרחבים "צבעוניים" ומטבחונים עשירים, ועוד שלל של פינוקים. חברה ששוכנת במשרדים ישנים, עם מסדרונות צפופים ואופן ספייס "של פעם" עם אשקוביות אפרוריות, תתקשה לשמר את אנשי ה – IT האיכותיים שלה. והשקעה בבניית סביבת עבודה הייטקיסטית היא בהחלט מאתגרת ו – "כבדה" על דוחות החברה.
ויש גם את העניין של גמישות בשעות העבודה, בהיברידיות של עבודה במשרד ובבית, ועוד מאפיינים והרגלים שלחברות שמרניות יותר קשה לסגל.
בראייה יותר כוללת, אנחנו עדים לתמורה עמוקה יותר במרכיבי ההוצאה של ארגונים וחברות. ככל שאנו מתקדמים בזמן, בהתרחבות ובהעמקה של הטכנולוגיה במרכיבי הליבה של הפעילות, כך המרכיב של עלות העבודה מתייקר וחברה / מוסד / ארגון שרוצה לשרוד ולהתמודד בשווקים תחרותיים, צריכים לתכנן את מהלכיהם קדימה עם בניית מודלים עסקיים חדשים שלוקחים בחשבון את העלויות הגדלות של כח אדם הנובע מהצורך לגדול בהיקף כח האדם ההייטקיסטי בחברה וחלקו היחסי בה, וברמות השכר שלו.
בהפנמה של התמורה הזו, הנהלת החברה והדירקטוריון שלה צריכים להסתכל על עלויות השכר של אנשי טכנולוגיות המידע שלה בראייה רב-שנתית של עלות המשרות. אי – העלאת שכר לכ"א איכותי שרוצים לשמר למשל, משמעותה "בריחה", גיוס חדש, זמן הכשרה שיכול הגיע עד כדי חצי שנה בתפקידי מפתח. ובתקופה של חמש שנים, יהיה נכון להניח שתהיינה במשרה כזו שתי נטישות והחלפות. כלומר על 60 חודש אנחנו מקבלים עוד 12 חודש של משרה "לא יצרנית", כלומר 72 משכורות, דהיינו העלות האמיתית של משרה שעלות השכר השוטפת שלה היא X, גבוהה ב – 20% ועומדת על X1.2. אז למה לא להעלות כבר עכשיו את השכר ב – 20%? כי זה פוגע בטווח המיידי בדוחות הכספיים? נכון, אבל כאן צריך לעשות את השינוי התפיסתי והחשיבתי עם הראייה לטווח ארוך כאמור. 20% העלאה לא תמיד תהיה מספיקה, אבל על בסיס זה, העלאת שכר ב – 30%, היא למעשה ריאלית בחישוב חמש-שנתי כנ"ל היא רק של 8.33% ובהתאמה העלאה של 40% היא ריאלית רק של 16.66%.
מה שהיה הוא לא מה שהווה ובטח לא מה שיהיה. הכל משתנה. על זה שטכנולוגיות המידע מהווה מרכיב ליבה ו-X פקטור להצלחה כבר נכתב כאן לא מעט. כדי שהיא אכן תהיה כזו, צריך לוודא שבגוף טכנולוגיות המידע של הארגון / חברה יהיו הכשרונות והכישורים הנדרשים, וזה מה לעשות, עולה כסף ובשנים קדימה יעלה יותר כסף. אנחנו לא יכולים להביט לאחור על "מה שעשינו", צריך להישיר מבט קדימה ולדבר על "מה נעשה", לשנות את המודלים העסקיים ואת הסובלנות שלנו לדוחות הכספיים. אני מאמין שהשווקים יתאימו את עצמם למציאות המשתנה הזו, כי מדובר בתמורה כלל עולמית.
יאמרו האומרים, והדברים אכן נאמרים, שמדובר על גל זמני חולף, כפי שהיה כבר בעבר מספר פעמים, ולא נכון להתרגש ולשנות סדרי עולם. אז זהו, שלא. בהחלט ייתכן שעוצמת הגל תתמתן בהמשך, אבל המגמה של הגידול בביקוש לאנשי טכנולוגיה תימשך, וההיצע, למרות מאמצים ברמה הלאומית, לא ימלא את הביקוש, בוודאי לא בשנים הקרובות. במצב כזה כידוע המחיר עולה.
יש לנו כאן מצב שהוא אמנם "נכון לשעה זו", אבל לא מדובר רק ב – "אמת שנכונה לשעתה". צריך להניח שהאמת הזו היא נכונה לתמיד, לפחות ככל שאפשר לצפות את העתיד.
חשוב להעלות סייג אחד. המנמ"ר לא יכול לעשות לעצמו חיים קלים, ולבוא רק בדרישה לגידול בתקציבי השכר. הוא צריך להגיע "בידיים נקיות" כשהוא מציג את הדרישות. הוא צריך לעשות צעדי התייעלות מקסימליים, ותמיד יש איים של חוסר יעילות ומשרות שאפשר לחסוך בהן, וליצור קודם כל מקורות משלו לטובת העלאות שכר למשרות חיוניות. רק כך יוכל "לקנות" את אמון ההנהלה ו-"לפתוח את ליבה", או ליתר דיוק את כיסה...
