מאת: מאת: אלי פרנק – יו"ר הלשכה
ארץ של כוכב ואור
בואו נתמקד במה שמאחד במקום להדגיש את מה שמפלג
החברה הישראלית מתאפיינת, לצער כולנו, בקיטוב, פלגנות, שיסוע. כל נושא שעולה, קטן כגדול, הופך באחת לנקודת מחלוקת "רעשנית", עם השמצות הדדיות, גידופים, פגיעות אישיות. ימין ושמאל, אשכנזים ומזרחיים, חרדים וחילוניים. כל קבוצה בשלה, כל קבוצה חושבת על עצמה שהיא הקבוצה היחידה. אי אפשר כבר לנהל דיון תרבותי, ו-"חלילה" להשתכנע בצדקת בר הפלוגתא שמצד השני.
מונחים של ישראל הראשונה וישראל השנייה, גזענות, עדתיות, אנטי יהודי, פוסט ציוני, נאציזם ועוד מרעין בישין תופסים מקום רחב בשיח. העם היושב כאן תמיד ידע מחלוקות, אבל נדמה לי שרמת החריפות והמגמה הנמשכת של החרפה והדרדרות עלולה להוביל אותנו ממש למלחמות אחים, לא פחות.
הפוליטיקאים מובילים, העיתונאים והפובלציסטים מטעם עצמם מלבים. מהדורות החדשות, תוכניות האקטואליה, העיתונות, הטוויטר, כולם הפכו לבמה בלתי נסבלת של סגנון דיון וויכוח לא נעימים לאוזן בלשון המעטה.. אני צרכן מכור לאקטואליה, עוקב אחרי פוליטיקאים ועיתונאים רבים בטוויטר, מתרגז ממה שאני שומע וקורא, לא מעצם הצגת העמדות, אלא באופן שבה הן מוצגות, ברמה הירודה של הסגנון, בהשתלחויות האישיות, ובכל זאת ממשיך לצרוך. למה? כי אני מכור כאמור, באותה רמה שאני מכור לשוקולד, קשה להגמל.
על רקע זה, היה ממש משב מרענן, מרומם נפש, שובה לב, מרגש ממש, לראות את הקונצנזוס סביב ההכרזה על אביהו מדינה כזוכה בפרס ישראל לזמר העברי. כמה זמן שכבר לא היתה לנו כזו הסכמה מקיר לקיר. אפילו סביב המפעלים המבורכים של פרס ישראל והדלקת המשואות, היו בשנים האחרונות רעשים ומחלוקות. במקרים רבים, הכרזה על זוכה כזה או אחר, מדליק משואה כזה או אחר, התעורר ויכוח סביבו או למה לא מישהו אחר. האוזן כבר מאסה, החגיגיות של הארועים המרכזיים האלו נפגעה. והנה באה הזכייה של אביהו מדינה ואיחדה מסביבו את כולם – ימין ושמאל, אשכנזים ומזרחים, דתיים וחילוניים, יוצרי תרבות וצרכניה, מרכז ופריפריה, עיתונאים וסתם אנשים...תענוג!
אז למה אנחנו לא יכולים באמת להתמקד במאחד, במשותף, בהסכמות. למה חשוב לנו כל כך לחדד דווקא את המפלג, השונה, את חילוקי הדעות. למה בוער בנו להקצין את הפערים, במקום לבנות גשרים. אומרים שזה תלוי בכל אחד מאיתנו. נכון, ודאי, אבל ללא הובלת תהליכי עומק בחברה שיתחילו בהנהגה ויובלו על ידה, זה לא יקרה. אז ברמת המדינה והחברה כולה, קשה יהיה לנו כבודדים להשפיע, אבל בתוך הארגונים בהם אנו עובדים, יש לנו בהחלט כלים מתאימים. למרבה הצער גם השיח הפנים-ארגוני לא תמיד בריא, ובזה אנחנו יכולים לתרום ולשפר.
בפגישה שהשתתפתי בה לפני מספר ימים, שמעתי אמירה שהיתה לי לזרא, ממש קשה לשמיעה. מנהל יחידה עסקית מתח ביקורת קשה על גוף ה – IT של אותו ארגון בו התקיים הדיון. הביקורת היתה על כך שה – IT לא משתף פעולה עם מימוש צורך של אותה יחידה עסקית. ביקורת כזו היא לא ממש חריגה, אבל הסגנון של הביקורת והתוכן שלה "הם לא מבינים שם כלום, לא יודע מה הם עושים שם כל היום, לא מחוברים בכלל" הוא זה שצרם לאוזני. הייתי בטוח שב – 2022 כבר לא יהיו אמירות מהסוג הזה.
גוף ה – IT בהגדרה, הוא צוואר בקבוק בארגונים. הביקוש תמיד יעלה על ההיצע, והפער רק הולך וגדל, עם עקומת ביקוש תלולה, שרמת התלילות עצמה הולכת וגדלה, כביטוי להתהוות ההיסטורית שאנו חיים בתוכה, שבה הדיגיטל והדאטה שולטים בכיפה. עובדה זו היא מצע "רעיל" ליחסים בין גוף ה – IT ליחידות העסקיות, שיכול בקלות לגרום ליריבויות, מחלוקות קשות, מתחים ומערכת יחסים הרסנית.
כמו ברמת המדינה והחברה בישראל, ארגונים שרוצים לשרוד ולהתפתח, לנצח בתחרות עם מהלכי חדשנות, חייבים לקום כל בוקר עם שיר של אביהו מדינה בלב, למצוא את הדרך של התמקדות במה שאפשר ואיך אפשר, בדברים המשותפים הנכונים עסקית שצריך לעשות, ולא לשקוע בריבים ומדנים על מה שלא עושים, כי באמת לא יכולים או כי "הם לא מבינים" או כי "הם לא מחוברים". בוודאי אסור שזה יגיע למריבות אישיות בין מנהלים וליריבויות בין יחידות עסקיות.
אי אפשר ולא נכון להקטין את הביקוש ל - IT. לצד מהלכים של הגדלת ההיצע, וזה בהחלט ניתן לעשות וחובה לעשות, צריך לנהל את הביקוש עם תעדוף ומיקוד מוקפדים, כדי להבטיח את מיצוי משאבי ה – IT והקצאתם למימוש הצרכים. צרכים שמאובחנים ככאלה שיקדמו הכי טוב את היעדים (במבחני ערך עסקי וכדאיות כלכלית).
גוף ה – IT, כגורם מוביל של "אמצעי הלחימה" הכי חשוב בעידן הזה, צריך להוביל מהלכים כאלו בראייה עסקית, "בראיית מנכ"ל", בשיתוף מלא ובשקיפות מלאה עם היחידות העסקיות. אלה מצידן חייבות למקד את דרישותיהן להתאמה ליעדי הארגון כולו, תוך שהן רואות את כלל צרכי הארגון, ולא רק את צרכיהן שלהן. השקיפות כאמור, תאפשר להן להבין שאם צורך מסוים לא ממומש בתקופת זמן מסוימת, מה הסיבות לכך ומול אילו צרכים אחרים הצורך שלהן "הפסיד".
בשיר שכתב והלחין "ארץ אהובה" אומר אביהו מדינה: "ארץ של כוכב ואור / שרים כאן יחד בני הדור / אבות עם הבנים / שיר עצוב או שיר שמח / על השמש שזורח / אור על הגנים". מילת המפתח כאן היא "יחד". יחד נראה את הדברים החיוביים, גם אם לא הכל טוב, נדגיש את מה שכן, בחיים בכלל, ובמערכת היחסים שבין ה – IT ליחידות העסקיות בפרט.
