מאת: מאת: אלי פרנק – יו"ר הלשכה
בואו לא נהיה מכבי
הסחרור הטכנולוגי והעסקי מחייב להיות "תזזיתיים" אך שקולים
ההפסד של מכבי להפועל בדרבי התל-אביבי בכדורסל שהגיע אחרי שבעה הפסדים רצופים ביורוליג, והיה ההפסד הרביעי בליגה הישראלית העונה, היה כמובן כואב במיוחד. הרצף השלילי הזה יצר איום. איום על עתידה של מכבי. אבל, בכל איום אפשר למצוא גם הזדמנות. קיוויתי, מאוד, שהארוע יעיר את הנהלת מכבי מתרדמתה.
למאמן היווני של מכבי, יאניס ספרופולוס, יש הילה, הוא אהוב על ידי חלק גדול מקהל האוהדים. אבל, התוצאות בשנים האחרונות, ובודאי מה שקורה השנה, לא מצדיקות את ההילה הזו. הוא באופן קבוע תולה את יהבו בשחקן אחד, סקוטי וילבקין, סוליסט, שלפעמים מביא למכבי את הנצחונות, אבל ביותר מדי מקרים, דווקא מחרב לה את משחקיה.
כדורסל הוא משחק צוות. הוא יכול להיות מאוד יפה ויעיל כשהצוות עובד יחד ומפיק תצוגות יפות לעין, כשמדי פעם יש מבצעים אישיים מלהיבים של שחקנים. כשחקן אחד מלהטט בכדור שניות ארוכות גם אם הוא קולע 30 נקודות, זה לא נעים בעיניים. לרוב זה גם נגמר בהפסד צורב. זו עובדה, בהרבה מאוד משחקים שהוא קלע הרבה מאוד נקודות הקבוצה הפסידה. כשהוא מרכז את המשחק ומוביל את הכדור, ההתקפות לרוב לא מצליחות והוא עצמו מתקשה לקלוע. דווקא כשהוא פחות דומיננטי, כשרכז אחר מנהל את המשחק, המשחק יותר יפה ויותר יעיל. אז למה המאמן ממשיך לתת לו להשתולל לבד?
המאמן ו-"הכוכב" סיימו לדעתי את דרכם בקבוצה. ההנהלה צריכה לחזור לימיה הטובים כשידעה לזהות כשלים ולחתוך. לא נעים אבל זה מה שצריך לקרות. "זה לא אישי, זה רק ביזנס".
אבל הבעיות של הקבוצה רחבות אף יותר. כבר כמה שנים שבתפקיד המנהל המקצועי של הקבוצה משמש מי שהיה שחקן כוכב גדול במכבי, ניקולה וויצ'יץ. היה שחקן גדול. אבל מנהל גרוע. בכל השנים שהוא מנהל, הקבוצה נכשלת במשימה להגיע לפיינל פור של היורוליג, וחמור מכך, ברוב השנים האלה גם לא עולה לשלב הפלייאוף.
בחירת השחקנים, שהוא אחראי לה, יחד עם מנהל הסקאוטינג של המועדון, נכשלת שנה אחרי שנה. היו שנים של בחירת מאמנים לקויה ביותר, גם זה באחריותם. אז למה הם עוד בתפקידם?
השמחה הגדולה של המאמן והשחקנים אחרי הנצחון על היריבה האדומה השנייה, הפועל ירושלים, כאילו זכו באליפות היורוליג, או לפחות באליפות בארץ, הרגיזה אותי. כולם שם כבר חשבו שהנה המשבר נגמר ועכשיו יוצאים לדרך חדשה. אבל המשחק עצמו, למרות שהיה יפה יחסית, לא הסתיר את בעיות היסוד של הקבוצה, והנה כמה ימים אחרי, הקבוצה אכן חזרה לסורה והפסידה, הפסד חמישי בליגה, לקבוצה הבינונית בני הרצליה. קלעו 59 נקודות בלבד. שיא שלילי של נקודות, שיא שלילי של מספר הפסדים, שיא שלילי של רצף הפסדים. והמאמן עוד לא פוטר. וזעזוע בהרכב השחקנים עוד לא בוצע.
אין לקבוצה נשמה, כבר הרבה שנים שאין לנו ברודי, ברקוביץ, הנפלד, שפר, קטש, ג'מצ'י להזדהות איתם. גם לא שחקן זר עילוי כדוגמת שאראס או פארקר. כאוהד, אני מוכן לקחת בחשבון מראש שנים שחונות, כדי לפתח קאדר של שחקני נשמה ישראלים. שנים בהם ההנהלה תשים את כל הכסף על שניים-שלושה זרים כוכבי על ולא ריבוי זרים בינוניים. יש לנו כאן את הפוטנציאל. הרכב פותח של שלושה שחקני איכות ישראלים עם שני כוכבים זרים, יעשו לנו טוב על הנשמה. הרכבת של שחקני יבוא שכירים שמגיעים לכאן כל שנה, לא מביאה לתוצאה.
מאחר וההנהלה לא מתפקדת כמו שהיה בעבר, אז גם שם צריך שינוי. הקבעון "צועק". עם כל הכבוד ליו"ר המיתולוגי, ויש כבוד, הוא צריך לעבור לתפקיד "נשיאותי" לא פעיל, ולתת למישהו אחר לנהל את העניינים.
טוב, גמרתי לפרוק....ועכשיו אני צריך להסביר לכם, קוראים יקרים, מה מצאתי לנכון להרחיב כל כך בעניין, כמעט טור שלם, ולשפוך את אשר על ליבי, כצהוב בנשמתי, דווקא כאן. דווקא עכשיו.
אנחנו חווים תקופה של "סחרור טכנולוגי" שיוצר "סחרור עסקי". ההאצה הדיגיטלית נמצאת בגרף תלול של עלייה, שהתלילות עצמה הולכת וגדלה. היקף הייצור של Data כל כך מהיר, העביר אותנו מ – "מחסני נתונים" ל – "אגמי נתונים" ואנחנו כבר צריכים לדבר על "אוקיאנוסים של נתונים". קצבי השינויים ומהות השינויים כל כך עוצמתיים, השיבוש הוא רציף, כמעט כמו החדשות בישראל, של ארוע רודף ארוע, האתגרים העסקיים מתגברים יום-יום לצד זה שאיומי הסייבר מתעצמים שעה-שעה.
זה מחייב אותנו, אנשי טכנולוגיות המידע, את ההנהלות ואת הדירקטוריונים, להיות "תזזיתיים". אבל חשוב להישאר שקולים. כולנו, לא יכולים להתקבע על מה שהיה "אתמול". כפי שאמרתי בועידת ישראל לטכנולוגיות המידע 2021 בתחילת דצמבר האחרון, אנחנו צריכים לכתוב מחדש את תורת ניהול הפרויקטים שלנו למשל. מה שלכאורה חדש, אג'ייל ו – DevOps, כבר לא נותן את מלוא המענה לצרכים העסקיים. בעולם של דינמיקה כל כך גבוהה, של תחרות כל כך חזקה, של לקוחות, חסרי נאמנות, שמצפים לטופ של שרות, צריך לזרום עם המציאות ולשנות ולהתאים כל הזמן את ההתנהלות. כמו בגלי הקורונה, כשצריך להתנהל בעולם של אי ודאות, ולעדכן כל הזמן את המדיניות, כך "נגזר" על גופי טכנולוגיות המידע לצאת מאזור הנוחות, להפגין גישה מקסימלית של גמישות, יוזמות מחד ותגובות מאידך, הכל בזריזות. אבל גמישות וזריזות מנוהלות, שלא חס וחלילה נקלע לכאוס של תקלות.
וכפי שאמרתי בכנס "ניהול משברי סייבר" שהתקיים בסוף דצמבר, על ההנהלות והדירקטוריונים להיות עירניים ולוודא ניהול וניטור יומיומי אחר איומי סייבר. סקרי ניהול סיכוני סייבר אחת לשנה לא רלוונטיים יותר, גם לא סקרי סיכונים של פעם ברבעון, גם לא של פעם בחודש. סקרים פסיביים גמרו את תפקידם. צריך לעבור לשיטה של ניטור קבוע אחר פגיעויות אפשריות. צריך להעסיק באופן קבוע האקרים שיתקפו כל הזמן את הארגון, תקיפות פתע שוטפות, ולהציף למנהל אבטחת המידע והגנת הסייבר את התוצאות. ההנהלה צריכה לשמוע כל שבוע מה – CISO דיווחים על זה. הדירקטוריון כל חודש. אבל כמו שכתבתי לעיל, הכל בצורה מנוהלת ושקולה. פאניקה יכולה להוביל בקלות רבה ל-"שריפת" כל תקציבי ה – IT על אמצעי הגנת סייבר. לא מעשי. לא נכון. נדרש כאן ניהול סיכונים מוקפד, ולכן חשיבות מעורבות עמוקה של ההנהלה והדירקטוריון.
בואו לא נהיה מכבי תל-אביב כדורסל של השנים האחרונות. בואו לא נהיה מקובעים. בואו נתאים עצמנו באופן רציף למציאות המשתנה. נעדכן תדיר שיטות עבודה, נבנה נכון צוותים ותמהיל של כישורים, בתקופה של פיתויי עובדים לעבור לחדי-קרן וסטארט-אפים נפתח ונשמר עובדים איכותיים כדי להבטיח הזדהות ולויאליות, שתהיה נשמה ארגונית, נתאים את הניהול, ואם צריך את המנהלים, בואו נעבוד כצוות מלוכד ונוכל לאתגרים.
