מאת: אורי אלון | מומחה מערכות מידע ותרבות ארגונית (M.A. Cultural Studies)
הצורך להוכיח את עמיתך זה עניין בן 1500 שנה לפחות: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא) ויקרא, י"ט, י"ז). על פי רש"י "ולא תשא עליו חטא" פירושו "לא תלבין פניו ברבים". לאדם אותו מבקרים יש אגו, וגם נושא זה מוכר וידוע משחר ההיסטוריה: "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים, י"ז, כ). אז איך מצליחים לקבל ביקורת ולהתמקד בעיקר? נעזרתי בשני אנשים שצמחו בארגונים בהם לוקחים את הביקורת עד לקצה: מעבירים אותה בשידור ישיר בטלוויזיה, או שמבקרים בחדרי חדרים כל דבר שנעשה בארגון. הטענה המרכזית שלי בעקבות ניתוח דברי המרואיינים: אפשר לאמץ הרגלים אשר יסייעו לנו לשים את האגו בצד ולהתמקד בעיקר.
הררי מילים נכתבו על כך שבתחום שלנו קיים מתח תמידי בין מתכנתים לבין בודקי תוכנה. לכן חיפשתי "מאיץ חלקיקים חברתי" – שדה פעילות שבו הביקורת נמתחת עד לקצה מבחינת פומביות וקצב התרחשות הדברים או מבחינת היקף הפעילויות הנבדקות. ואם במקום בו הדברים מגיעים לקצה אנשים מסוגלים לקבל ביקורת, אז גם אנחנו יכולים. מצאתי שתי זירות כאלה: זירה אחת בה הביקורת פומבית ומגיעה בו זמנית משמונה כיוונים לפחות וכל זאת בזמן קצוב, וזירה אחת בה תחקור ובקרה הינם חלק מהיום יום – ובה שום דבר ואף אחד לא חסין מפני תחקור של כל פעולה מוצלחת או כושלת.
בתחום שלנו הביקורת מטעמו של צוות הבטחת איכות איננה פומבית (במובן הזה שהיא לא משודרת בטלווזיה), והיא לא מקיפה 360 מעלות מהפעילות שלנו. הביקורת היא בנקודות ציון מסוימות, על דברים מסוימים ומועברת בפורום מצומצם. אז איך מתמודדים עם ביקורת?
שני האנשים שפניתי אליהם כדי להגיע בעזרתם לתובנות: שופט כדורגל בינלאומי לשעבר, לירן ליאני (נבחר לאחד מעשרת שופטי הכדורגל הטובים בתולדות הכדורגל הישראלי על ידי YNET) שמגיע מזירה ה QA הכי פומבית, יצרית, מסוקרת תקשורתית ואג'ילית שיש: זירת ה VAR Video Assistant Referee או בעברית: צוות שופטי מסך, בזירה זו הביקורת והמענה לביקורת מתרחשים בזמן אמת, ממש בעיצומו של האירוע המתוחקר.
וטייס קרב בדימוס, סא"ל דורון, אשר מגיע מחיל האוויר, בו תרבות התחקור היא מאבני היסוד של החיל, הכול מתוחקר והתחקור אינו שיפוטי ולא גורר סנקציות ("למעט מקרים של אי ציות לנוהל כתוב, מגבלות מטוס, הוראה מפורשת או רשלנות"). ההבדל בין שני הארגונים בהיבט של תחקור אירועים הוא נושא לטור לנפרד, הפעם אתמקד בהיבט של הפרט.
לירן על הקושי עם הביקורת: "אתה נמצא תחת מכבש לחצים מטורף, הביקורת היא קודם כל מהבית, יש מבקר מקצועי שנותן לך ציון, יש איגוד שלם שלפי הציון שקיבלת קובע אם תשובץ למשחק הבא – או לא. יש וועדה מקצועית אשר בוחנת החלטות, יש תקשורת, יש קהל, מאמנים ושחקנים משתי הקבוצות. אתה מקבל איתות ואומרים לך לירן בוא, טעית. הכול נעצר, דקה עשירית. כבר עכשיו אני צריך להודות בטעות? אף אחד לא אוהב להודות בטעות. אנשים לא אוהבים שמעירים להם, לא אוהבים שמבקרים אותם. אתה מגיע ל VAR, הדופק גבוה, ויאללה צליבה, האינסטינקט הראשוני הוא להגיד לא טעיתי. הנה אני יכול להצדיק את ההחלטה שלי."
דורון על האגו: "אין אדם ללא אגו, וצוות אויר אינם חריגים. יש, והיו, ביננו שהתנהגותם בטייסת, ובכלל, שידרה אגו ב"תדרים" שונים. התנהגותם של אלה לא הייתה אחרת בחדר התחקירים."
מה קורה ברגע בו אומרים לך שטעית?
לירן: "תלוי בעיקר בפרסונה ובאופי ומבנה אישיות של השופט. זה רגע של כנות עם עצמך. מישהו שם לך זרקור ואומר לך תבדוק רגע."
דורון: "מניסיוני בח"א, לא נתקלתי במצבים בהם אגו של טייס הוביל אותו להתעקש על מהלך או החלטה, שהתחקיר הבהיר שהיו שגויים. הוא תמיד יוכל להסביר, אבל התחקיר יבהיר את הטעות. במה כן נתקלתי? בתיאור "צנוע" של מהלך שהוביל לטעות, או מעבר מגבלה, מתוך כוונה, כנראה, להסיט את עיקר התחקיר למהלך אחר..."
עד כמה קשה לקבל ביקורת ניתן ללמוד ממקרים כאלה (חומר למחשבה: האם זה משרת את "בעל האגו"..?):
לירן: "היה כנס בו הקרינו קטע על המסך, שאלו את כל 17 השופטים בליגת העל מי חושב שזה פנדל?, 16 הרימו את היד. מי חושב שזה לא פנדל? השופט (שהופיע בקטע) הרים את היד. זה ברור לך שאיתו לא משנה מה תעשה, לא ילך."
דורון: " נתקלתי בהשמטת מהלך בתרגיל קרב אויר (אימונים) מן התחקיר היומי (בנוכחות כלל צ"א ביום האימון המדובר), מהלך שבו בכיר בטייסת, מוכר וידוע בח"א (+ אגו?), טעה מקצועית, טעות שהובילה להכרעת הקרב לרעת ה"צד שלו". "ובכל זאת מצליחים להתגבר על האגו ולעשות את הדבר הנכון, בעזרת "מצפן" שכל אחד אמור לשאת איתו:
לירן: "אתה משאיר את האגו שלך בצד, ואומר לעצמך, טובת המשחק זה העיקר. אני לא האישיו פה, צריך לקבל החלטות נכונות, ה VAR הוא כלי טוב מבחינתי. הוא עוזר לי לשפר את המוצר, אוהדים שילמו על הכרטיס, יש צדק, יש קבוצות. אני צריך לקבל החלטה נכונה למשחק."
דורון: "מעמדו ומקומו של התחקיר היומי, הקבוצתי, בתהליך בגרותו של הטייס בח"א, כמו גם בסדר יומה של הטייסת, הוא מושרש ואיתן. עובדה המביאה מעט מאוד צ"א, אם בכלל, למצוא בו את הבמה לטפח את האגו. אינני יכול לציין שאגו הוליך לעימותים מהותיים. בתחקיר היומי מדברים על מקצוענות. הן בביצוע והן בקבלת החלטות. בתדריך לחימה, ביטחון המדינה ודבקות במשימה הם ערכי על. בתדריך תרגיל יום קרב, הדגש הוא על בטיחות."
אז אחרי שנצטייד במצפן (ולכל אחד המצפן המתאים לו: צדק ספורטיבי, הצלחה עסקית, ביטחון המדינה), הצעד הבא יהיה לתרגל ביקורת עצמית ולהרגיל את עצמינו לשמוע ביקורת מאנשים שאנחנו מעריכים את דעתם.
לירן: "אחרי משחק הייתי מגיע הביתה וצופה במשחק מתחילתו ועד סופו. הייתי כותב הערות לעצמי, "שוחט את עצמי", לא מחכה למבקר שלי. לא מחכה שהתקשורת תגיד לי. קודם כל ברגע של כנות עם עצמי להבין איפה אני לא הייתי בסדר. לאחר מכן הייתי פתוח לכולם. 24 שעות אחרי המשחק הייתי מקשיב לביקורת של קולגות ושל אנשי כדורגל, מקשיב לכולם. לוקח מזה ומזה. לא פחדתי מביקורת. אנשים מפחדים מביקורת."
דורון: "התחקיר מתקיים במספר רבדים: החניך עם עצמו, עם מדריכו, ולקחיו מוצגים בפורום הקבוצה כולה (תחקיר יומי), ככל שהם רלוונטיים. בהיבט זה, היכולת לקבל את הערות המתחקר, היא יכולת נרכשת, ובוודאי נשענת על חינוך וערכים שהוטמעו בפרח הטייס טרם גיוסו. בבית הספר לטיסה מלמדים את החניך ליישם את לקחי התחקיר, האישי והכיתתי. מי שטועה, לומד, מתקן ומתקדם, זוכה לעיתים ליותר נקודות ממי שנוטה שלא לקבל לקחי התחקיר (= בקורת) אבל הוא טייס טוב מאד מטבעו."
היום הכול מתועד וניתן לניתוח, אם זה מצלמות בכדורגל, נתוני טיסה, או כלים לבדיקות אוטומטיות של קוד אצלינו, לכן אין טעם בדיון על השאלה האם נעשתה טעות, ויש טעם בלימוד והפקת לקחים בנוגע למה שהוביל אותנו לקבל החלטה (טובה או רעה).
לירן: "כששרקתי לפנדל, הייתי שואל את עצמי איך הגעתי לפנדל? איך הייתה שפת הגוף שלי? איך היה שיתוף הפעולה שלי עם הקוון? איך הייתי ממוקם? הייתי יורד לרזולוציות."
דורון: "בעידן המודרני כל טיסה, בכל מטוס ומבנה, (במערך הקרב, לפחות) מתועדת וניתנת למעקב הן בזמן אמיתי והן בדיעבד. לפיכך התחקיר "מציג" עובדות חלוטות, ונותר אפוא לדון בשיקולים, בקבלת החלטות, ובגורמים נוספים שהשפיעו על התוצאה"
לירן: "הדור הבא שלא הכיר שיפוט בלי VAR יידע לחיות עם זה בשלום ובטוב. זה עניין של הרגל. ה VAR במהות שלו הוא טוב. הוא נותן שקט נפשי לשופט." המשפט הזה כאילו נתפר למידותיו של הקונפליקט הידוע מתכנת-בודק: גם בתחום שלנו יש להעריך ולחבק את השקט הנפשי שמאפשרות הבדיקות, הן כאלה המבוצעות על ידי כלים אוטומטיים, והן על ידי גורם אנושי.
לסיכום: אף אחד לא אוהב לקבל ביקורת, אגו זו לא המצאה שלנו, משחר ההיסטוריה אנשים נתונים לביקורת וזו מנת חלקינו. מביקורת לומדים, ואם נפתחים אליה – משתפרים בזכותה. הביקורת מאפשרת לשפר תהליכים ולספק מוצר או שירות טובים יותר. בואו נלמד מאנשים שהביקורת עליהם היא קיצונית – ונאמץ את הדרך שלהם להתמודד: ביקורת עצמית, פתיחות (נרכשת!) לביקורת חיצונית, רצון מתמיד ללמוד ולהשתפר, ומכיוון שהמצפן מוביל – באופן אוטומטי האגו זז הצידה.
