ביום שכולנו התחלנו להיות עובדי הסופר.מסע דיגיטלי בין מדפי הסופר, מרקס, בינה מלאכותית ויוניקלו

מאת: ענת הדדי ביטמן | יזמת, מעצבת וחוקרת תרבות דיגיטלית

21.09.2025

---

לקראת קניות החגים, העומס, שנת 2025 , קיוויתי כי הבינה המלאכותית תעשה לי כבר קניות בסופר.

בעידן הנוכחי בו סוכני  AI אוטונומיים כותבים קוד ומאבחנים מחלות, מדהים שאתגר הסופר הוא עדיין ברקוד שלא נסרק. זה לא באג - זה פיצ'ר.

קרל מרקס בסופרמרקט

בחוויית הקניות הנוכחית בסופרים ניתן להבחין בדיגיטציה התופסת נפח משמעותי. עגלות חכמות, קופות עצמאיות, המהפך לא פוסח על הסופרים. אבל בעוד שרשתות השיווק משקיעות מיליונים בתשתיות אוטומטיות לייעול תפעולי, הן כנראה החמיצו משהו בסיסי: הן הפכו אותנו לעובדים שלהם - רק בלי לשלם לנו משכורת.

בשנת 1844, כשקרל מרקס כתב על ניכור העובד מתוצר עבודתו, הוא כנראה לא דמיין שיום אחד נהפוך כולנו לעובדים מנוכרים של הסופר השכונתי.

הטכנולוגיה בעגלות החכמות כוללת מצלמות, Computer Vision, Machine Learning, זיהוי אוטומטי של מוצרים, אלגוריתמים מתקדמים. שילוב המתקדם יחד עם AI משכללים את שרשרת האספקה ואת חווית הקנייה והתפעול. היתרונות המוצהרים רבים - עצמאות, חדשנות, חיסכון בזמן.

המודל העסקי של הרשתות ברור: צמצום דרסטי בצוות הקופה, העברת משימות התפעול ללקוח הקצה, לקבלת רווחיות מקסימלית.

הציפייה של הלקוחות ברורה: להגיע לסופר, לסיים קניות במהירות המקסימלית, לצאת עם עגלה מלאה ומבצעים טובים, אפס עיכובים טכניים. מהר, חלק ומשתלם.

אך מה קורה כשיש תקלות חוזרות, היעדר נוכחות אנושית, ומערכות לא אינטואיטיביות?

הרשתות למעשה פיתחו מודל היברידי מבריק. הלקוח משלים את מה שהטכנולוגיה עדיין לא מסוגלת לבצע באופן מושלם.

כשהמערכת נתקעת על ברקוד מטושטש או משקל לא מדויק,

המערכת אינה קורסת, אלא פשוט מעבירה את האחריות למשתמש הקצה, הקונה.

הבשורה של הכלכלה החדשה פועלת על עמעום הגבול בין צרכן לעובד.

כך נהפכנו ל "בורג הזעיר במנגנון גדול"

איפשהו בבחירת שירות עצמי בסופר, נוצרה אשליית האוטונומיה – לבצע את מה שעד לא מזמן, קיבלנו כשירות בסיסי בסופר.

אצל קמעוניות המזון אנחנו סורקים, מזמינים, אורזים ואפילו מובילים את עצמנו לנקודת איסוף ובסופו של תהליך- מקבלים את זה בהבנה!   אירוניה מושלמת -מדוע לשלם לעובד כשאפשר לגרום למשתמש לבצע את העבודה?

בין ניכור מרקסיסטי לאלגנטיות טכנולוגית יפנית

חווית קניות אלטרנטיבית, מגיעה דווקא מ ״יוניקלו״.- ענקית האופנה היפנית.

כחלק מחוויית רכישה מתקדמת בחנויות שלה, הייתה פורצת דרך ומשתמשת זה מספר שנים, בטכנולוגיית- RFID של זיהוי תדרי רדיו, היא השכילה להבין כי הטכנולוגיה הטובה ביותר היא זו שהמשתמש אינו מרגיש.

עגלת הקניות מאפשרת להגיע לקו קופה ולשלם ללא מאמץ של סריקה, שקילה או כל פעולה אחרת. טכנולוגיה זו רווחת כיום כבר בהרבה רשתות אופנה ובכלל.

- RFID

פועל מעט כמו סצנה מסרט מדע בדיוני, ברקע, בלא מרגש, ללא הדרכות. מיצר חוויה רכה ומהירה, דווקא בשלב הפחות אהוב – התשלום.

במאה ה-21, מהפכת הדיגיטציה בקמעונאות אינה מוגבלת ליכולות טכנולוגיות, אלא נשענת על החלטות עסקיות המעצבות מחדש את שרשרת הערך.

טכנולוגיות מתקדמות, לרבות בינה מלאכותית, משכללות את תהליכי האספקה, אך השאלה המרכזית נותרת: האם היעילות הטכנולוגית מתורגמת לערך אמיתי עבור המשתמש הקצה, או שהיא משרתת בעיקר את המודל העסקי של הארגון?

קמעונאות מזון הפכו את הזמן שלנו למטבע חדש בכלכלה הדיגיטלית. רק איכשהו שווי שער החליפין של המשאב האנושי הצרכני, לא חושב כלל.

יתכן כי חדשנות אמיתית אינה נמדדת במספר החיישנים או באלגוריתמים המתוחכמים, אלא בהבנה עמוקה יותר של חווית המשתמש בהקשר עסקי מורכב.

כשמערכות דיגיטליות מעבירות עבודה למשתמשים תחת השם "העצמת הלקוח", אולי הגיע הזמן לבחון מחדש את היחס שבין יעילות לטכנולוגיה, לא רק לבחון האם היא עובדת..

אלא את מי היא בוחרת לשרת - ובאיזה מחיר.