מהמקום הנמוך ביותר בעולם

פינת: רגע של היסטוריה | אוקטובר 2026

בן טוכמן , מנכ"ל, דפוס בארי

בימים אלה אנחנו מציינים שלוש שנים לאסון הנורא שפקד את מדינת ישראל ב 7 לאוקטובר 2023. כדי לזכור ולא לשכוח החלטנו להציג פעם נוספת את סיפורו של בן טוכמן , מנכ"ל דפוס בארי ששיתף אותנו, בועידה השנתית שלנו ב 2025 , ברגעי האימה ובחזון התקומה ההולך ומתממש של הקיבוץ ושל מפעל הדפוס המצליח "דפוס בארי" אותו הוא מנהל.

בן סוכמן, מספר:

״ב-6 באוקטובר 2023, יום לפני הטבח, דפוס בארי היה מפעל הייטק לכל דבר, עם מעל 400 עובדים ומחזור של מיליוני שקלים בשנה. אני, בן 50, דור שלישי למייסדים, חזרתי לקיבוץ עם מחשבה בורגנית, שיש לנו חבילה מסודרת עם המדינה – 99% גן עדן, 1% גיהינום. בשש וחצי בבוקר של ה-7.10 התעוררנו לקולות הפיצוצים. טילים עפים בשמיים. ואז בעשרה לשבע קיבלתי טלפון מחבר שאמר: ׳אני רואה מחבל מול העיניים׳. הדרמה של בארי והסיפור של בארי מה קרה בין שבע בבוקר לשתיים בלילה, הרגע בו חולצנו. נכנסתי מיד לממ"ד, קראתי לאשתי ולילדים ודקה אחר כך, מלחמת לבנון מחוץ לבית.

קיבלתי שיחת טלפון מאמא שלי ועטפה אותי אופטימיות קוסמית, שהאמנתי בה באמת, שזה ייגמר עוד חצי שעה ושהצבא בדרך. יש הרגשה של פחד מוות. היא נלחמה מהממ״ד, תוך כדי מספרת לי שהם מציתים את הבית, שעשן נכנס תחת מפתן הדלת. בשעה 12:30 בצהריים, אמא שלי אומרת לי שהיא התעייפה, שנייה לאחר מכן היא אומרת שנכנס אליה מחבל. היא דיברה עם המחבל בקוליות, הוא מדבר בערבית והיא בעברית. בשלב מסויים השיחה נותקה. חמישה ימים אחרי, עדכנו אותנו שאמא חטופה בעזה – ונרצחה בשבי.

אמי נקברה בקבר אחים, יחד עם עוד כ-30 מבני הקיבוץ. כבר ב-8 באוקטובר, ידעתי שיש לי תפקיד כמנכ״ל דפוס בארי. ישבנו בשיחת קיבוץ, סיפרנו על הנרצחים ועל החטופים, הבנתי שאני לא יכול להציל את אמא שלי אבל אני יכול לנסות להציל משהו אחר ואולי לא הכל אבוד. הודעתי לכולם שאנחנו הולכים לפתוח את הדפוס. ביום שני כינסתי שיחת זום עם העובדים, כשעדיין הייתה לחימה בקיבוץ. חלק חשבו שאני משוגע. אבל אמרתי בואו ננסה להציל את הדפוס, ודרכו – את עצמנו.

15 באוקטובר הדפוס נפתח שוב לעבודה, והמכונות שחזרו לפעול ברעש גדול יצרו לחברי הקיבוץ צוהר של תקווה. "מסביב היו עדיין גופות, ריח של מוות, מחבל עוד יצא מכאן ביום חמישי, חיילים בכל מקום, טילים, וביום ראשון, אחרי שהצלחנו לשכנע את הצבא, הגענו לפה באוטובוס ממוגן 33 אנשים שעזבו את האבל שלהם, את הנשים והילדים, כי הבינו שאנחנו חלק ממשהו יותר גדול".

למחרת קיבל סוכמן הודעה שאמו נרצחה וגופתה אותרה בקיבוץ. את השבעה על מותה קיים למשך יום אחד בלבד, וגם אסר על עובדי הדפוס להגיע לבקר. יותר חשוב שיפעילו את המכונות.

"אני לא ראיתי בעיניים, רק את הדפוס", הוא מספר. "ופתאום הגיעו 37 עובדים, ואחר כך 45, וכשהגיעו 50 כבר אי-אפשר היה לבוא עם השקיות של ארומה מצומת אורים, והתחלנו להפעיל את חדר האוכל של בארי. וכשחדר האוכל חוזר, גם הלב הפועם של הקיבוץ חוזר. פתאום לחבר'ה מהחקלאות יש לאן להגיע, והחבר'ה הצעירים השתלטו חזרה על המרחב ועוד חברים התחילו לחזור.

"במקביל התקשרנו לעובדים שלנו מיישובי האזור והסברנו להם שחוזרים לעבודה. לקחנו באוטובוס ממוגן אנשים משדרות ואופקים שפונו מבתיהם, ונרתמו לעזור לנו ברגעים הכי קשים שלהם. העבודה עצמה הייתה גם עבורם גלגל הצלה", אומר סוכמן ואז מוסיף: "באנו להציל את הדפוס אבל בסוף הדפוס הציל אותנו".

"בערך 60 מ-102 נרצחי בארי עבדו בדפוס בשלב כלשהו. ב-7 באוקטובר איבדנו 12 עובדים", אומר סוכמן, שאיבד גם רבים מחבריו, ומחכה לשובם של עשרת החטופים מהקיבוץ, החיים והמתים.

בארי עלתה לקרקע ב-1946, במסגרת 11 הנקודות שהתיישבו בלילה אחד בנגב. 25 חלוצים ציוניים הקימו את ביתם, יותר נכון צריפם, סמוך לרצועת עזה והקימו בית דפוס. שמונה עשורים קדימה, המפעל משגשג וממש כמו הרפת, אין דבר כזה להפסיד משמרת. "צריך לקום בבוקר לדפוס כמו שקמים לחליבה, ולא משנה אם נופלים קסאמים, אם יש קורונה או אם הקיבוץ מפונה", סוכמן מבהיר. 

לצפייה לחצו..