הרשתות החברתיות הנדסו קשב. הבינה המלאכותית מהנדסת קשר
- 28 ביוני
- זמן קריאה 2 דקות
מאת: פרופ ליאור זלמנסון
30.06.2026
באדיבות הקתדרה במוז״א ופרופ׳ ליאור זלמנסון, במסגרת הסדרה ״בינה בזמן אמת-עונה חדשה!״
בשבוע שעבר עלתה לרשת הרצאה שנתתי בכנס החדשנות והיצירתיות בהוראה באוניברסיטת תל אביב. דיברתי שם על שאלה שנשמעת לכאורה צינית: מה אפשר ללמוד מהרשתות החברתיות על יצירת עניין ומעורבות בכיתה?
הרשתות החברתיות אינן בדיוק המודל החינוכי שהיינו רוצים לאמץ. הן מזוהות עם הסחות דעת, התמכרות, קיטוב, שטחיות ותגובות מהירות מדי. ובכל זאת, דווקא משום שהן הפכו למכונות קשב יעילות כל כך, ודווקא משום שהן מצליחות לעניין צעירים ומבוגרים בעוצמה כזו, יש טעם להבין כיצד הן פועלות.
בלי לספיילר את ההרצאה מדי (מצרף לינק בסוף הקטע), אני מדגים שם כמה טכניקות שאתרים אינטראקטיביים יודעים להפעיל היטב כדי לגרום לנו להתעניין במשהו שבהקשר אחר אולי לא היינו מעניקים לו אפילו שנייה מזמננו. למשל, איך בחירה בין שתי חלופות מטעינה מיד מנגנון של שיפוט והשוואה, שכמעט קשה לנו לא להיענות לו. זהו מנגנון שצ׳טגיפטי וקלוד משתמשים בו הרבה גם כדי להבין איזה פלט אנחנו מעדיפים אבל למעשה מייצר אצלנו אוטומטית תחושה של עניין ורלוונטיות.
בהרצאה ניסיתי להציע שאפשר להשתמש בחלק מהידע הזה אחרת. לא כדי ללכוד סטודנטים בתוך מערכת, אלא כדי לעורר סקרנות, השתתפות וחשיבה. גם הוראה היא, במובן מסוים, עיצוב של קשב. מרצה טוב יודע ליצור קצב, לפתוח פערי סקרנות, לתת משוב ולגרום ללומדים להרגיש שהשיעור פונה אליהם ולא רק מתרחש מולם. ההבדל הוא שבכיתה, לפחות כשהיא במיטבה, מעורבות אינה המטרה הסופית. היא אמצעי ללמידה.
אבל מאז ההרצאה אני חושב שצריך להוסיף למשוואה הזו עוד שכבה. בהרצאה דיברתי על עיצוב קשב. אבל הבינה המלאכותית, לפחות בצורתה הנוכחית כצ׳טבוט, לא מסתפקת בעיצוב קשב. היא מעצבת חוויית קשר.
הבחירה של חברות הבינה המלאכותית להציג בינה כשיחה והתכתבות אינה מקרית, והיא גם אינה חדשה. אפשר למצוא את שורשיה כבר אצל אלן טיורינג, אבי מדעי המחשב, ואצל ג׳וזף וייצנבאום, יוצר אלייזה, הצ׳טבוט הראשון; שניהם, כוכבים קבועים בקורס שלי על בינה מלאכותית. השאלה המעניינת היא למה הדימוי הזה של בינה כאיש או אשת שיחה שרד כל כך הרבה שנים.
התשובה, נדמה לי, היא ששיחה היא ממשק אפקטיבי במיוחד משום שהיא לא רק מוסרת לנו מידע. היא מפעילה אצלנו הרגלים חברתיים. כשמישהו עונה לנו, שואל אותנו, משקף אותנו, זוכר משהו שאמרנו ומציע להמשיך, אנחנו לא חווים זאת רק כתוכן. אנחנו חווים זאת כיחס.
התחושה הזו לא נוצרת במקרה. היא נבנית מתוך בחירות עיצוביות קטנות: הצ׳טבוט מדבר בגוף ראשון, פונה אלינו ישירות, מאמץ טון אמפתי, זוכר פרטים, מחמיא בעדינות, שואל שאלות המשך ומציע להמשיך בדיוק ברגע שבו אפשר היה לעצור. כך מערכת שמייצרת תשובות מתחילה להיחוות כמערכת שאיכפת לה מאיתנו.
וכאן צריך לדייק: אין שם באמת קשר. הצ׳טבוט לא מתעניין בנו, לא דואג לנו, לא מחכה שנחזור ולא מחויב אלינו. אבל הוא מעוצב כך שזה ירגיש כמו קשר. ולנו זה לא תמיד משנה. אם זה מרגיש כמו קשר, זה מתחיל לעבוד כמו קשר: אנחנו מספרים יותר, חוזרים יותר, סומכים יותר עם נושאים רגישים, ולעיתים מרגישים שיש שיחה שלא הסתיימה ואף מתמכרים להמשך השיח.
זו הסיבה שהשאלה האתית החדשה אינה רק מי מעצב את הקשב שלנו, אלא מי מעצב את תחושת הקשר שלנו ומה בדיוק עומד מאחורי זה?
תגובות