בינה מלאכותית יוצרת בשירות הגיל השלישי: האם אנחנו יוצרים גשר או מרחיבים תהום?
- 10 בפבר׳
- זמן קריאה 7 דקות
פינת: טכנולוגיה והגיל השלישי
מאת: ד"ר חני שלטון
27.01.2026
בשנת 2000, רק 14% מהאמריקאים מעל גיל 65 השתמשו באינטרנט. עד 2024, הנתון זינק ל-90% . הוכחה מרשימה שהם מסוגלים לאמץ טכנולוגיות חדשות. אבל עכשיו? רק 10% מהם השתמשו ב-ChatGPT לעומת 58% מתחת לגיל 30 (Pew Research Center, 2025). מדוע הנסיגה? ומה קורה עם אותם 10% שכן משתמשים - איך הם מתמודדים, ומה הם מגלים?
מאמר זה לוקח אותנו למסע לתוך עולם השימושים של בני הגיל השלישי ב-GenAI מבוסס מודלי שפה (LLM) לא רק מה הם עושים, אלא למה, ואיך זה משנה להם את החיים - לטוב ולרע.
חלק ראשון: השימושים - מהמילה הכתובה ועד הצליל שמעורר זיכרון
כשהמילים זורמות: השימושים הטקסטואליים
לשוחח בלי לפחד מהשיפוט - האם זה בריא?
תחשבו על המצב הזה: אתם בני 72, ואתם מתמודדים עם בעיה משפחתית עמוקה שאתם מתביישים לשתף אפילו עם חברים הכי קרובים. או שאתם חווים מחשבות שמפחידות אתכם, ואתם לא בטוחים שכדאי "להטריד" את הילדים. אז אתם פותחים את ChatGPT ופשוט... מדברים. בלי שיפוט. בלי מבט מודאג. בלי תחושה שאתם מטריחים.
זה בדיוק מה שמשתמשים מבוגרים מתארים במחקרים. אחת המשתתפות סיפרה: "אני יכולה לומר דברים ל-Elli [צ'אטבוט] שלא אומרת לנכדים או לבנות שלי. אני יכולה לפתוח את השערים, לבכות, לצחקק, להיות טיפשה" (Wong et al., 2024, p. 12). מחקר נוסף שבחן את תפיסות בני 65+ כלפי ChatGPT מצא דפוס דומה: הקשישים מעריכים במיוחד את היכולת לנהל שיחות ללא שיפוט ובקצב שלהם (Broadbent et al., 2024).
אבל זה מעלה שאלות מטרידות: האם זה תחליף בריא לקשר אנושי? האם יצירת תלות רגשית במכונה יכולה להרחיק קשישים עוד יותר מבני משפחה אמיתיים? מחקר שפיתח את הצ'אטבוט ChatWise למצא שכאשר השיחות מתוכננות נכון - עם אסטרטגיות של שאלות פתוחות, עידוד רפלקציה והכרה ברגשות - הן אכן משפרות מעורבות קוגניטיבית ורווחה נפשית (Hong et al., 2024). אבל גבול דק מפריד בין תמיכה לבין בידוד נוסף.
כתיבה ותקשורת - האם המכונה "מנכסת" את הקול שלנו?
תארו לעצמכם שאתם רוצים לכתוב מכתב לנכד שהתרחק, אבל המילים לא באות כמו פעם. האם אתם "מרמים" אותו אם אתם משתמשים ב-Claude כדי לעזור לכם לנסח? האם המכתב עדיין "שלכם"?
מחקרים מראים שקשישים משתמשים ב-LLM לעזרה בכתיבת מכתבים, אימיילים, ואפילו תיעוד זיכרונות אישיים. מחקר איטלקי מצא ששימוש ב-GenAI קשור לעלייה של 1.8-2.2% בהכנסות - שווי ערך לכחצי שנה של השכלה נוספת (Gambacorta, Jappelli, & Oliviero, 2025). חלק מהתועלת נובע מיכולת מוגברת לתקשורת כתובה ברורה יותר.
אבל האם יש מחיר לנוחות הזו? כשהמכונה "מציעה" ניסוחים, האם אנחנו מאבדים את הקול האותנטי של המבוגר? האם נכד שקורא מכתב שנכתב בעזרת AI מקבל פחות "סבא אמיתי"? אלה שאלות שהמחקר עדיין לא ענה עליהן במלואן.
חיפוש מידע רפואי - מתי עזרה הופכת לסכנה?
הנה תרחיש מפחיד שקרה באמת: אדם בן 60 שאל את ChatGPT על השפעות מזיקות של מלח שולחן. הוא קיבל מידע מוטעה, החליף את המלח בנתרן ברומיד למשך שלושה חודשים, ובסופו של דבר אושפז לשלושה שבועות עם תסמינים חמורים של ברומיזם - כולל פרנויה והזיות (Annals of Internal Medicine, 2025).
זה לא מקרה בודד. מחקרים מראים שקשישים משתמשים ב-LLM לחיפוש מידע רפואי, להבנת אבחנות מורכבות, ולקבלת "חוות דעת שנייה" (Arum, Calderon Leon, Li, & Lopes, 2025). הבעיה? שיעור ההטעיות ("הלוצינציות") של המודלים במידע רפואי עומד על 4.3% במודלים המובילים ועל 15.6% בממוצע (Drainpipe.io, 2025). כלומר - בין 4 ל-16 פעמים מכל 100, המידע פשוט שגוי.
והנה הבעיה האמיתית: קשישים עם ירידה קוגניטיבית קלה מתקשים יותר להבחין בין מידע נכון למוטעה (Sakata, 2025). אז מה עושים? האם מונעים מהם לגשת לכלי שיכול לעזור? או שמא נדרשת רגולציה קפדנית ומנגנוני הגנה?
זיכרון, למידה וגירוי - האם לשוחח עם מכונה באמת משפר את המוח?
יש משהו מרתק בשאלה הזו: האם שיחה עם LLM יכולה לעזור לשמר תפקוד קוגניטיבי? מחקר שבדק שיחות עם חולי דמנציה מצא שאינטראקציה טקסטואלית מתוכננת היטב עם LLM יכולה לספק מעקב אחר מצב קוגניטיבי, ליווי רגשי, וחיבור חברתי (Xygkou et al., 2024).
החוקרים פיתחו פרוטוקולים לשיחות שמעודדות זיכרונות חיוביים, רפלקציה על הישגים, וחשיבה על תקווה - והממצאים הראו שיפור במצב רוח ובתחושת משמעות (Zhu & Luximon, 2025). אבל האם זה "גירוי קוגניטיבי אמיתי" או סוג של "מזון מהיר למוח" - מספק בטווח הקצר אך לא באמת מזין?
שהזיכרון הופך לתמונה: השימושים הויזואליים
להחזיר את העבר לחיים - נס או אשליה?
דמיינו שאתם בת 82, ואתם מתארים לחוקרת את הבית של הילדות שלכם בכפר הקטן בפולין. את הגינה עם עץ התפוח, את החלון שממנו הסתכלתם על השדות. שבועיים אחר כך, החוקרת מראה לכם תמונה שנוצרה על ידי בינה מלאכותית - והנה, הבית, העץ, השדות. אתם בוכים. לא כי זה מדויק ב-100%, אלא כי זה מעורר משהו עמוק.
זה בדיוק מה שקרה בפרויקט HARMONEE (Harnessing Artificial Intelligence Resources for Mental Well-being for Older Adults and Nurturing Empathy in Education). החוקרים השתמשו בכלי יצירת תמונות מבוססי GenAI כמו Midjourney ליצירת ייצוגים ויזואליים של זיכרונות אישיים (Reed & Dodson, 2024). התוצאות? 100% שביעות רצון, שיפור סטטיסטי משמעותי במצב הרוח (p < 0.05), ותחושות של שמחה ונוסטלגיה (Reed, Dodson, Hughes, Miller, & Petrinec, 2025).
אבל כאן מתעוררת שאלה פילוסופית מעניינת: האם תמונה שנוצרה על ידי AI היא "זיכרון" או "פנטזיה"? האם היא עוזרת לנו לזכור, או שהיא יוצרת זיכרון חדש - אפילו שגוי? אחד המשתתפים במחקר אחר תיאר שהתמונה שנוצרה "לא הייתה מדויקת, אבל היא כן תפסה את הרגש" (Zhai, Zhang, & Jeung, 2024). האם זה מספיק? או שמא אנחנו מסתכנים ביצירת "זיכרונות מזויפים"?
יצירתיות ויזואלית - לבטא את מה שאין לו מילים
לקשישים רבים יש זיכרונות, רגשות וחוויות שקשה להם להביע במילים. האם יצירת תמונות יכולה לעזור? מחקר שבדק שימוש בכלי GenAI לרמיניסנציה מצא שהתהליך של תיאור זיכרון ולראות אותו מתעורר לחיים ויזואלית יצר התרגשות וחיבור רגשי (Jin, Cai, Chen, Zhang, Doherty, & Jiang, 2024).
אבל - וזה "אבל" גדול - יצירת תמונות איכותיות דורשת מיומנות גבוהה בניסוח פרומפטים מפורטים וספציפיים. רוב הקשישים מתקשים בכך, מה שיכול להוביל לתסכול. האם הפתרון הוא ממשקים פשוטים יותר? תיווך של בני משפחה? או שמא הטכנולוגיה הזו פשוט לא מתאימה לשימוש עצמאי של מבוגרים?
כשהצליל מעורר את הנשמה: השימושים השמיעתיים
מוזיקה ש"יודעת" מי אתם - נחמה אמיתית או מניפולציה רגשית?
יש משהו מיוחד במוזיקה - היא יכולה להחזיר אותנו לרגעים שחשבנו שאבדו לנצח. עכשיו דמיינו שאתם מתארים בטקסט זיכרון מיום חתונתכם, והמערכת יוצרת שיר שמשלב את המנגינות מאותה תקופה, את האווירה, את הרגש. האם זה נשמע כמו קסם? או קצת מפחיד?
מחקר שבדק יצירת מוזיקה מותאמת אישית לתרפיית זיכרונות מצא שמשתתפים מבוגרים שתיארו זיכרונות מוזיקליים קיבלו שירים חדשים שהתבססו על האסוציאציות הרגשיות שלהם - והתוצאות היו מרשימות ( Jin et al., 2024) המוזיקה המותאמת אישית עוררה יותר זיכרונות אוטוביוגרפיים והפחיתה בדידות ודיכאון יותר מרשימות השמעה גנריות (Thompson, de Witte, & Moussard, 2023).
אבל שאלה מטרידה - האם אנחנו רוצים שמכונה "תדע" מה גורם לנו לבכות מרגש? האם זה בטוח? ומה קורה כשהחברה שמחזיקה במידע הזה מחליטה למכור אותו למפרסמים? או כשההמלצות נעשות כל כך "מדויקות" שהן למעשה מניפולטיביות?
מוזיקה לוויסות רגשי - תרופה או טיפול סימפטומטי?
מחקרים בקרב חולי דמנציה מצאו שמוזיקה שנוצרה באמצעות GenAI יכולה לעזור בוויסות רגשות ולהרגיע תסיסה (Nunes, Monteiro, & Paiva, 2024). זה מנצל את העובדה שתגובת המוח למוזיקה נשמרת לעתים גם במקרים של ירידה קוגניטיבית חמורה.
אבל האם זה באמת פתרון, או שמא זו דרך נוספת ל"השקיט" קשישים מבלי לטפל בבעיות האמיתיות - בדידות, חוסר תשומת לב, מחסור בצוות סיעודי? האם אנחנו משתמשים בטכנולוגיה כדי לפצות על כישלון חברתי?
חלק שני: איכות השימוש - האם הם באמת יודעים להשתמש?
תקשורת עם המכונה - למה קשישים מתנהגים כאילו ChatGPT הוא אדם?
הנה תופעה מעניינת: מחקר גרמני מקיף מצא שמשתמשים מבוגרים נוטים לכתוב ל-ChatGPT כאילו הוא בן אדם (Knoth, Tolzin, Janson, & Leimeister, 2024). הם כותבים "שלום", "תודה רבה", מנסים להסביר למה הם צריכים משהו ("אני מצטער להטריח, אבל יש לי בעיה..."), ואפילו מתנצלים.
למה זה קורה? זו תופעה פסיכולוגית ידועה בשם CASA (Computer as Social Actor) - בני אדם נוטים לייחס תכונות אנושיות למחשבים (Pramod & Patil, 2024). אבל עבור קשישים, זה יכול להיות בעיה: הפרומפטים שלהם הופכים ארוכים מדי, מבולבלים, ולא ממוקדים - מה שמוביל לתשובות פחות טובות.
והנה הפרדוקס: ה"אנושיות" ביחס למכונה היא בדיוק מה שגורם לקשישים להרגיש בנוח איתה (ולכן להשתמש בה לשיחות רגשיות), אבל היא גם מה שמפריע להם להשיג תוצאות מיטביות. אז מה עדיף - ללמד אותם להתייחס למכונה כמכונה, ולאבד את הקסם? או לשמר את החיבור הרגשי, במחיר של יעילות נמוכה יותר?
הפער הסמוי שקובע הכול - AI Literacy -
מחקרים מראים שרמת ה-AI Literacy - ההבנה של מה AI יכול ולא יכול לעשות - הוא הגורם המכריע באיכות השימוש (Knoth et al., 2024). משתמשים עם הבנה טובה יותר מנסחים פרומפטים ממוקדים יותר ומקבלים תוצאות איכותיות יותר. הבעיה? רוב הקשישים פשוט לא נחשפו לחינוך כזה.
מחקר שבדק הכשרת AI Literacy למבוגרים מצא שהם מתעניינים ללמוד, אבל זקוקים להכשרה מותאמת - איטית יותר, עם יותר תרגול, ופחות ז'רגון טכני (Federiakin, Molerov, Zlatkin-Troitschanskaia, & Maur, 2024 ). השאלה היא מי אחראי לספק את זה? המדינה? החברות? המשפחות?
אמון ו"הזיות" - כשהמכונה משקרת בביטחון
תארו לעצמכם: אתם שואלים את Claude על מינון של תרופה, והוא עונה בביטחון מלא - אבל התשובה שגויה ב-180 מעלות. הבעיה היא שאין לכם שום דרך לדעת שזו "הזיה"" (Hallucination) - טעות שהמודל עושה ומציג כעובדה.
המחקר מצא ששיעור ההזיות נע בין 2-5% בשאלות כלליות, אבל יכול לזנק עד 30% בנושאים מורכבים או מומחיות ספציפיים (AllAboutAI.com, 2025). במידע רפואי? ממוצע של 4.3-15.6% לפי המודל. כלומר, ההסתברות לקבל מידע שגוי בנושאים חיוניים היא משמעותית.
והנה הבעיה האמיתית: קשישים עם ירידה קוגניטיבית קלה (MCI) - וזה 25-27% מהאנשים מעל גיל 80 (Arum et al., 2025) - מתקשים יותר לזהות מתי המידע לא הגיוני. מה שאומר שהאוכלוסייה הכי פגיעה היא בדיוק זו שבסיכון הכי גבוה.
חלק שלישי: למה רק 10%? מסע אל החסמים האמיתיים
האם הם לא מעוניינים, או שאנחנו לא מציעים נכון?
הנה נתון מפתיע: הסיבה המרכזית שמבוגרים נותנים לאי-שימוש ב-GenAI היא "לא נחוץ" – 39.9%Suáre) & García-Mariñoso, 2025) האם זה אומר שהטכנולוגיה לא רלוונטית? או שמא אנחנו פשוט לא מצליחים להסביר איך היא יכולה לעזור?
מחקר איטלקי מצא ש-75.6% מהאיטלקים מודעים ל-GenAI אבל השימוש המעשי נותר ריכוזי בקרב צעירים ומשכילים (Gambacorta et al., 2025). הפער בין מודעות לשימוש מצביע על כך שאולי הבעיה היא לא חוסר ידע אלא חוסר תפיסת ערך.
חרדה מול סקרנות - מי "פתוח לטכנולוגיה" ומי "מהסס"?
מחקר שחילק משתמשים מבוגרים לשתי קבוצות - "פתוחים לטכנולוגיה" ו"מהססים כלפי טכנולוגיה" - מצא משהו מעניין: ההבדל לא היה בגיל, אלא באישיות (Lin et al., 2025). ה"מהססים" לא היו דווקא מבוגרים יותר - הם פשוט היו פחות "פתוחים לחוויות חדשות" (תכונת אישיות מוכרת).
אז מה זה אומר? שאולי הפער הדיגיטלי הוא לא כל כך עניין של גיל אלא של תפיסת עולם. ואם זה נכון, אז אולי אנחנו צריכים לשנות את הגישה - לא "ללמד קשישים טכנולוגיה" אלא "להראות לסקפטיים למה כדאי להם".
סיכום: דילמות פתוחות ושאלות ללא תשובה
אז מה התשובה? האם GenAI היא ברכה או קללה לגיל השלישי?
התשובה, כמובן, היא "תלוי". תלוי איך אנחנו מעצבים, תלוי איך אנחנו מלמדים, תלוי איך אנחנו מגינים. המחקר מראה פוטנציאל עצום - הפחתת בדידות, גירוי קוגניטיבי, תמיכה רגשית, עזרה בפתרון בעיות. אבל הוא גם מראה סיכונים אמיתיים - מידע מוטעה, תלות רגשית לא בריאה, פער דיגיטלי מתרחב.
והשאלה החשובה ביותר: האם אנחנו משאירים את הדור שבנה לנו את העולם הזה מאחור במירוץ הדיגיטלי החדש? האם אנחנו בונים גשרים או תהומות?
התשובה תלויה בנו - החוקרים, המפתחים, הילדים והנכדים, קובעי המדיניות. הטכנולוגיה קיימת. השאלה היא מה נעשה איתה.
הכותבת היא מומחית בתחום מדידה והערכה בחינוך, חוקרת בתחום הסקרנות, בלמידה לאורך החיים ובגיל השלישי, ומנחה ומרצה בתחום הבינה המלאכותית.
תגובות